מאיה: הגעתם לבית הכחול? רחוב ארנון הוא באמת אחד הרחובות האהובים עליי בתל אביב!

 

אבי: לגמרי. הקרבה לטיילת, לשדרות בן גוריון, וזה שאנחנו ממש במרכז העיר – ועדיין מדובר ברחוב שקט להפליא!

 

מאיה: ולא פלא שברחוב השקט הזה בחרה לגור במשך כ-20 שנה הסופרת והמשוררת לאה גולדברג, אשר כתבה את קובץ סיפורי הילדים ׳ידידיי מרחוב ארנון׳, על שם הרחוב.

 

אבי: ואחד מהסיפורים נקרא ׳אורי מן הבית הכחול׳, אשר נכתב על הבית הסמוך אלינו ברחוב ארנון 9. מוזמנות ומוזמנים לשבת בספסלים הסמוכים בפינה השקטה והירוקה סמוך לבית הכחול, בזמן שנדבר קצת על הסיפור שנכתב עליו.

 

מאיה: בסיפור מתואר מפגש בין אורי מהבית הכחול ברחוב ארנון לבין יונה הילדה הקטנה משכונת הצריפים מחלול. גולדברג מתארת את מערכת היחסים המתפתחת בין שני הילדים, אשר מייצגת את אתגרי קליטת העלייה ואת המפגש בין מזרח ומערב.

 

אבי: שכונת הצריפים מחלול הייתה באזור כיכר אתרים בו היינו בתחנה הקודמת.

 

מאיה: בהכרזת העצמאות נאמר כי: ״מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות״.

 

אבי: וזו לא הייתה הכרזה ריקה מתוכן.

 

מאיה: בן-גוריון חרט על דגלו את קיבוץ הגלויות וקליטת העלייה כמשימה לאומית ראשונה בחשיבותה והפעיל את כל כובד משקלו כדי לקלוט כמה שיותר יהודים בזמן קצר.

 

אבי: גורמים רבים בהנהלת המדינה התנגדו לגישתו של בן גוריון ולקליטת עלייה מאסיבית בשל חשש מקריסה כלכלית כללית. היכן משכנים את כולם? כיצד מייצרים מקומות עבודה? מאיפה מביאים אוכל לכל המיליונים שיגיעו?

 

מאיה: ובאמת תוך זמן קצר נכנסה מדינת ישראל הצעירה לתקופת צנע מורכבת שנמשכה כעשור, בה מוצרי מזון בסיסיים נמכרו לפי הקצבה ותחת פיקוח.

 

אבי: הדאגה לתנאים הבסיסיים של העולים הייתה רק רובד אחד במורכבות התהליך של קליטת העלייה. העולים הגיעו ממקומות שונים ומתרבויות שונות וכמעט לא היה ביניהם קשר תרבותי, למעט הזהות היהודית. בן-גוריון מבין שחייבים ליצור תחושת שייכות כללית – עם אחד.

 

נלי: "(בן גוריון) הוא מבין עוד דבר, הוא מבין שבסוף לא צריכה להיות פה סתם אוכלוסייה, אלא צריך להיות פה עם"

 

מאיה: זוהי נלי מרקמן, מנכ״לית בית בן גוריון בתל אביב שמלווה אותנו במהלך הסיור.

 

נלי: ״עכשיו זה לא שלא קיים פה עם, קיים העם היהודי. הבעיה היא שהוא מפוזר בכל מקום. והקשר שבין יהודי בשטייטל במזרח אירופה לבין יהודי בברלין או בניו יורק, קיים קשר. הם שניהם ככל הנראה עושים ברית מילה וחוגגים בר מצווה, אבל מעבר לזה הם אנשים מאוד מאוד שונים.. בשפתם, בדמותם ובתרבותם.. והוא מבין את מה שאחרים יבינו בהמשך שזה אתגר לא פחות גדול מבריטים שיושבים פה ומחמש מדינות ערב.. ״

 

אבי: ואז בן-גוריון מתחיל לחשוב: איך יוצרים חברה? איך דואגים שתהיה לכידות חברתית עם תרבויות כל כך שונות זו מזו?

 

מאיה: זו היא נקודת ההתחלה של התהליך שלימים ייקרא ׳מדיניות כור ההיתוך׳. הניסיון לחבר את כל חלקי העם סביב שפה אחת, חינוך ממלכתי אחיד, צבא חובה, חגים לאומיים ויצירת אתוס משותף.

 

נלי: ״כור היתוך הוא רעיון, לקחת כמה מתכות, אותם ולהוציא מהם איזושהי מתכת אחרת. אבל צריך לזכור שבין הרעיון הזה לבין מדיניות קטנה של פקידים.. יש פער.. הוא בעצם רוצה לייצר זהות קולקטיבית.. העם היהודי צריך לייצר זהות קולקטיבית חדשה שנקראת ישראלי.. צריך היה ליצור את זה.. המושג כור היתוך הוא מושג טעון.. הוא טעון היום, הוא לא היה טעון אז ואחת הסיבות היא.. כי ערכים משתנים, די דברים משתנים..״

 

מאיה: הבעיה העיקרית היא מי קובע מה היא הזהות הקולקטיבית. מי יושב סביב שולחן קבלת ההחלטות.

 

אבי: ומה שבטוח זה שהיחסים סביב השולחן אז לא היו שוויוניים ולא ייצגו את כלל חלקי העם.

 

מאיה: וכך הזהות הקולקטיבית הזאת הייתה דומה יותר ליהודי האירופאי, לישראלי החלוצי ולקיבוצניק, בעוד שהתרבויות שהגיעו איתן עדות המזרח נדרשו להתאים את עצמן.

 

אבי: הדבר התבטא בהיסטוריה החלקית שאותה למדו בבתי הספר, בהתמקדות בהוגים וספרות יהודית אירופאית, תוך צמצום ההגות והמסורות שהגיעו מארצות ערב.

 

מאיה: נכון, אבל צריך גם לזכור שמדובר בתקופה אחרת, ומטרתו של בן גוריון לא הייתה במכוון ביטול זהויות ותרבויות אלא יצירת זהות משותפת אחת כדי להתגבר על המכשולים הרבים בדרך להקמת מדינה משגשגת, תוך ניסיון לצלוח את אתגרי השעה.

 

אבי: כור ההיתוך לא התממש רק בהנחלת זהות תרבותית אחידה אלא גם בהחלטתו של בן גוריון להטיל את כובד משקלו כדי להעביר את חוק החינוך הממלכתי שעליו דיברנו בתחנה השנייה בספריית ניסטור ולהקים צבא אחד שעליו דיברנו בפרשת אלטלנה בגן העצמאות.

 

מאיה: אבל זהות היא במידה מסוימת ליבת הקיום האנושי והעיסוק בה לעולם יהיה רגיש ובלתי שלם.

 

אבי: וההתעוררות החברתית כנגד מדיניות כור ההיתוך מלווה אותנו מקום המדינה ועד היום.

 

מאיה: ויש גם תוצרים טבעיים של החיים המשותפים בארץ: נכדו של אורי מהבית הכחול ונכדתה של יונה משכונת מחלול כבר דומים מאוד אחד לשנייה ורבים מהדור הזה מתחתנים ומביאים דור חדש של ישראליות, שילוב של מזרח ומערב בים התיכון, אז אולי בכל זאת הצלחנו?

 

ניר קידר: ״יש לו נאום מפורסם בשנתו האחרונה.. כמה שבועות לפני מותו שהוא אומר מדינת ישראל עדיין לא קמה..״

 

אבי: זהו פרופ׳ ניר קידר, שמלווה אותנו במהלך הסיור.

 

ניר קידר: ״היא לא קמה כי מדינת ישראל מתחזקת מבחינה ביטחונית ומתחזקת מבחינה כלכלית אבל מבחינה אזרחית ממלכתית, עוד לא. הרעיון הזה של ממלכתיות, ההבנה של מה זה להיות אזרח במדינה דמוקרטית, של ההבנה שזה לא רק האינטרסים והזכויות שלי אלא גם האינטרס הציבורי, הממלכתי והחברתי… האחריות שאני חייב לחוש כלפי אחרים בחברה, וכלפי עצמי.. המסע לא תם.. תמיד צריך לעלות עוד ועוד ועוד כי העולם משתנה כל הזמן..״

 

אבי: המסע עוד לא תם כפי שבן גוריון ניבא, ובכל דור ודור אנחנו צריכים להמשיך ולפעול בגישה ממלכתית שתאפשר לנו חיים משותפים כאן, במדינה שלנו.

 

מאיה: ועם קצת אופטימיות, אנחנו מזמינים אתכם לסיים את הסיור בבית בן גוריון, להכיר עוד את משנתו הייחודית ולבקר בספרייתו הנדירה.

 

אבי: אנחנו גם מזמינים אתכם לעיין בנקודות לדיון ובקטעי ההרחבה באתר. תודה רבה שהייתם איתנו בשביל הממלכתיות! יחד למדנו עוד שיעור על עיצובה, זהותה ואתגריה של מדינת ישראל. תודה לנלי מרקמן ולפרופ׳ ניר קידר על השתתפות בשביל. השביל הוא פרי יוזמה והפקה משותפת של בית בן גוריון ו Ear Tzion. אנחנו היינו מאיה ואבי, ניפגש בסיורים הבאים!