תערוכת עבר – " מסביב לעולם"

עוד מימי היישוב היהודי, ובהמשך כמדינה צעירה שזה עתה קמה, האתגר המשמעותי ביותר שעמד בפני ההנהגה היהודית היה קליטת עלייה יהודית בארץ ישראל. מאוחר יותר, נוצר צורך להשיג משאבים כדי לדאוג לעולים, לפתח את החברה הישראלית ולהגן על קיומה של המדינה מפני איום מדינות ערב.  

לשם כך פעלו דוד בן- גוריון ומשרד החוץ בשלושה מישורים: 

הכרה דיפלומטית – בשלב מוקדם התגבשה בתנועה הציונית ההבנה כי אין אפשרות להקים מדינה ללא תמיכה של מדינות העולם. לקראת ההצבעה באו״ם בכ"ט בנובמבר, שלחה התנועה הציונית שליחים למקומות שונים בעולם במטרה לשכנע את המדינות להצביע בעד תכנית החלוקה. עם הקמת מדינת ישראל, עסקה הממשלה בהשגת הכרה דיפלומטית מצד כמה שיותר מדינות. 

משאבים  – לאורך ההיסטוריה התקיימו בארץ ישראל יחסי מסחר עם אזורים שונים בעולם, בשל היותה ארץ עם פתח לים. כאשר הוקמה מדינת ישראל גבר הצורך באספקה מיידית של משאבים חומריים. לשם כך, כוננה ישראל יחסי מסחר ויחסים עסקיים עם מדינות שונות בעולם.  

ברית אסטרטגית צבאית – שיקולי ביטחון תמיד היו בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל. כבר ב-1947 מבין בן-גוריון כי בשביל לחזק את ישראל ולעמוד במערכה מול מדינות ערב, עליה לקיים בריתות אסטרטגיות שונות. כדי לחזק את ישראל מבחינה כלכלית וחברתית, הייתה חייבת מערכת הביטחון להתמודד עם האיומים השונים. 

יחסי ישראל ומדינות דרום הסהרה: מרכז אפריקה ודרום אפריקה 

במהלך שנות ה־60, כשרוב מדינות מרכז אפריקה ודרום אפריקה קיבלו עצמאות, יחסי ישראל עימן היו טובים, אך נותקו באחת לאחר מלחמת יום הכיפורים בלחץ מדינות ערב. הרצון של ישראל בקשרים עם מדינות אפריקה נבע מתמיכתן בישראל מול המוסדות הבין-לאומיים, מיצירת מעטפת ביטחונית סביב מדינות ערב, ומיחסי מסחר ענפים. מדינות אפריקה רצו ביחסים אלו במטרה לפתח חקלאות בתנאי מדבר ותעשייה צבאית, וכדי לקבל עזרה בהתמודדות עם תנאי האקלים והמחסור במים. העובדה כי ישראל לא הייתה מדינה קולוניאלית אפשרה להן לכונן איתה יחסים ללא חשש מכיבוש. 

מדינת ישראל חתמה על הסכמי מסחר עם עשרים מדינות. היא ייצאה וייבאה מוצרים לרבות אורניום, יהלומים ומוצרים טכנולוגיים, וסייעה למדינות אלו בתחומים כמו חקלאות, רפואה, ביטחון ופיתוח תעשייתי. חברות ישראליות כ'סולל בונה', 'מקורות' ו'צים' ביצעו פרויקטים שונים באפריקה. הסיוע השיג את מטרותיו ומדינות אפריקה תמכו בישראל במוסדות האו"ם.  

יחסי ישראל וברית המועצות 

המדינה הסובייטית ראתה בציונות תנועה אימפריאליסטית המאיימת על החזון הבין-לאומי, ורדפה את חברי התנועות הציוניות שהתגוררו בגבולותיה. המדיניות הסובייטית השתנתה בשלהי תקופת המנדט הבריטי, וב־1947 הכריז הנציג הסובייטי באו"ם על תמיכה בתוכנית החלוקה. השינוי קרה מפני שהסובייטים קיוו כי מדינת ישראל תתמוך בגוש המזרחי, ומפני שהם רצו לסלק את בריטניה מהמזרח התיכון. במאי 1948 הכירה ברית המועצות במדינת ישראל ומינתה את פבל ירשוב לנציג דיפלומטי. כמו כן היא תמכה בצירופה של ישראל לאו"ם, הדפה את הטענות שישראל הפרה החלטות של האו"ם, והצהירה שישראל היא מדינה שוחרת שלום הנאמנה לעקרונות האו"ם.  

עם סיום מלחמת העצמאות החלו היחסים להתקרר בהדרגה. ממשלת ישראל בראשותו של בן־גוריון החלה לנקוט בגלוי מדיניות פרו־מערבית. התעמולה האנטי־יהודית בבריה"מ הגיעה לשיאה בשני אירועים דרמטיים, 'משפטי פראג' ו'משפט הרופאים', והובילה לתסיסה בדעת הקהל הישראלית. ב־9 בפברואר 1953 בוצע הפיגוע בצירות הסובייטית ובעקבותיו הודיעה בריה"מ על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, צעד שהתקבל בחשש כבד בישראל הן למעמדה הבין־לאומי הן לגורל יהודי בריה"מ. 

לאחר מותו של יוסיף סטאלין חודשו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, וביולי 1956 נחתם במוסקבה הסכם נפט בין ישראל לבריה"מ. 

יחסי ישראל ומזרח אסיה 

בשנותיה הראשונות של ישראל התמקדו המאמצים הדיפלומטיים באסיה בעיקר בהודו ובסין: בספטמבר 1950 הכירה הודו בישראל, אך היחסים לא התקדמו מעבר לכך, ובאותה שנה ישראל הכירה בסין העממית ותמכה בקבלתה לאו"ם. אך נראה שוועידת בנדונג, שהתכנסה באפריל 1955, סתמה את הגולל על כינון יחסים בין ישראל לשתי המדינות. איבת מדינות ערב הייתה מכשול קשה בדרך לשיפור מעמדה של ישראל ביבשת אסיה עקב ריבוי מדינות מוסלמיות ומדינות קומוניסטיות, ועקב שיתוף פעולה עם שלוש המדינות החשובות ביבשת – יפן, סין והודו.  

אף על פי כן, בשנת 1956 לאחר 'מבצע קדש', הצליחה ישראל להרחיב את קשריה הדיפלומטיים עם אסיה באמצעות יחסי מסחר. נמל אילת קישר את ישראל עם אסיה ודרכו נשלחו סחורות וכימיקלים שונים מישראל. בסוף 1960 כבר פעלו נציגים דיפלומטים ישראלים בבורמה, תאילנד, יפן, הפיליפינים, ציילון (סרי לנקה), נפאל, קמבודיה, לאוס והודו, ובבומבי. תוכניות הסיוע הישראלי התרחבו, סטודנטים ממדינות רבות הגיעו לארץ ללמוד על חקלאות, ניהול משק מים, ביטחון תזונתי וכמובן ניהול מערכת הביטחון והצבא של המדינה.  

למרות הצלחות אלו, הניסיון הכושל להשתלב בתחום הספורט באסיה מעיד גם הוא על מעמדה המדיני של מדינת ישראל. בשנות ה־50 השתתפה המשלחת הישראלית במגוון משחקים באסיה, אך משנות ה־60 נמנעה השתתפותה של ישראל. יותר ויותר ארגוני ספורט ערביים הצטרפו לארגוני הספורט האסייתיים ודרשו את הרחקת ישראל, עד שבספטמבר 1974 החליטה התאחדות הכדורגל האסייתית להרחיק את ישראל מן המשחקים שנערכו בטהראן.  

יחסי ישראל ומדינות הגוש המערבי 

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ועם התפתחות המלחמה הקרה בין ברית המועצות למדינות המערב, בחרה ישראל לצדד, בזהירות, בארצות הברית ובמדינות הגוש המערבי. הראשונה שהכירה במדינת ישראל הייתה ארה"ב ועד סוף שנות ה־40 גם שאר מדינות הגוש המערבי, למעט ספרד ויוון, הכירו במדינת ישראל הצעירה.  

מדינות הגוש המערבי היו מעוניינות בכינון יחסים דיפלומטיים, ובשיתופי פעולה כלכליים וצבאיים עם ישראל. עם ארצות סקנדינביה ניהל היישוב יחסי מסחר עוד בתקופת המנדט, יחסים אלו נקטעו במהלך מלחמת העולם השנייה וחודשו עם תום המלחמה.  

דיפלומטית, בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. ישראל הבינה שחרם על גרמניה המערבית עלול להקשות על פיתוח יחסי החוץ עם מדינות אחרות והסכם עמה ימלא בכסף את הקופה הציבורית. חתימת ההסכם לוותה בביקורת קשה מחלקים נרחבים בחברה הישראלית.  

צבאית, חיפשה ישראל בעלת ברית שתעמוד לצידה בזמן לחימה מול מדינות ערב. עם קום המדינה הטילה ארה"ב על ישראל אמברגו ולכן יצרה ישראל קשרי מסחר צבאיים עם מדינות באירופה: בשנת 1955 נחתמה עסקת נשק עם צרפת, ובשנת 1961 מכרה ישראל להולנד נשק מסוג 'עוזי'.  

בעקבות שינויים במזרח התיכון, החלו להתחמם היחסים בין ישראל לארה"ב ובריטניה. בשנת 1956 הגיעו ישראל ובריטניה להבנות ששיאן היה ביציאה למבצע קדש. נפילת "ברית בגדד" דחף את ארה"ב להפוך את ישראל לבסיס אסטרטגי באזור המזרח התיכון ולהפוך לבנות ברית. 

ברית הפריפריה  

ברית הפריפריה הייתה אסטרטגיה דיפלומטית של ישראל ליצירת קשרים עם מדינות השוכנות במזרח התיכון. מתוך ההבנה שהסכסוך היהודי־ערבי הוא סכסוך מדיני ולא דתי, מטרת הברית הייתה לנטרל את ההתנגדות הרחבה של מדינות ערב לקיומה של ישראל, ולקבע את הלגיטימיות שלה כמדינה באזור לקראת משא ומתן עם מדינות ערב. היא התמקדה בעיקר בטורקיה, באיראן, באתיופיה, במורדים בדרום סודאן ובקהילה הכורדית המפוזרת ברחבי מדינות המזרח התיכון.  

טורקיה ואיראן אשר נחשבו יריבות של מדינות ערב ראו עצמן כחלק מהמאבק על שליטה אזורית, ובשנת 1950 הן היו המדינות המוסלמיות היחידות שקיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ישראל סייעה בפיתוח תעשייתי וצבאי בטורקיה ובאיראן, ואיראן סיפקה נפט לישראל גם בזמן במלחמת ששת הימים. אולם נראה שלא רק איראן וטורקיה, אלא גם אתיופיה: באותן שנים ישראל ייבאה בקר מאתיופיה, ולפי הטענה משרדי החברה באתיופיה שימשו כתחנת מודיעין. 

יחסי ישראל ומדינות אמריקה הלטינית: מרכז אמריקה ודרום אמריקה 

רוב מדינות מרכז אמריקה ודרום אמריקה הצביעו בעד תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר. בשנתיים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל רובן גם הכירו בה: ניקרגואה הייתה המדינה הרביעית שהכירה בישראל אחרי ארצות הברית, ברית המועצות וצ'כוסלובקיה. פנמה הייתה מהמדינות היחידות שבמהלך מלחמת העצמאות שברו את האמברגו שהטילה ארה"ב ומכרה לישראל נשק. 

במקביל נרקמו יחסי דיפלומטיה ומסחר. עם ברזיל יצרה ישראל קשרי מסחר ענפים: ייבוא של מוצרי מזון וקפה, וייצוא של שמן זית. עם אורוגואי וארגנטינה פיתחה ישראל קשרים סביב הקהילות היהודיות הגדולות במדינות. בשנת 1963, הכריזה אקוודור על הקמת חיל נח"ל במדינה, שבו ילמדו החיילים חקלאות בשירותם הצבאי. לשם כך התקיימו חילופי משלחות בין ישראל לאקוודור. לצד הקשרים האלה ישראל הייתה מודעת היטב לעובדה כי בכירים רבים בממשל הנאצי ברחו לאותן מדינות לאחר השואה והיא רצתה לבוא איתם חשבון.